<h1>האשכול — רצב"א, פרק גיד הנשה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
והא דקייל"ן דברי' אינה בטלה אם היא שלמה אבל נתרסקה אין לה דין ברי' כדאיתא פרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"א] רסק נמלים לוקה בכזית משום נבלה, אפי' חסר אבר א' אין לה דין ברי', ונהי דאבעי' לרבא נמלה שחסרה מהו שעורא גמירי לה [נזיר נ"א ע"א] והא חסר או ברי' גמירי לה והאיכא ולא אפשטי', לענין בטול נקטינן לקולא, כיון דמדאו' ברי' שלמה נמי בטלה, ודינה כשאר אסורי' בנותן טעם [צ"ו ע"ב]. והא דתנן באהלות [פ"א] איברים אין להם שעור ומטמאין בכ"ש אפי' פחות מכזית מן הנבלה לענין טומאה אתמר ואסור מטומ' לא ילפינן [יבמות ק"ג ע"ב] שאינו לוקה על אכילת נבלה פחות מכזית וה"נ אין לוקה על אבר מן נמלה פחות מכזית וה"נ שנינו פ' קדשי מ' [מעילה ט"ז ע"א] כל הנבלות מצטרפות זע"ז, כלו' חצי זית מנבלת בהמה טהורה וחצי זית מטמאה, ואמר רב לענין אכילה לא מצטרפות, ולענין טומ' מה ששהה במעי עופות ודגים כדי שתפל לאור ותשרף הוי כמעוכל [אהלות פי"א] ולענין אסור לא שהרי שנינו [בכורות ז' ע"ב] דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה וכן אבר מן החי מטמא בכ"ש אם יש עליו בשר כראוי אעפ"י שאין בכולו כזית [קכ"ח ע"א] ובאכילה דוקא כשאכל כזית בשר גידים ועצמות לוקה. (גליון והגאון כ' הא דאמרינן בטומ' כדי שתפל לאור ותשרף והוי מעוכל ה"ט דאפושי טומ' לא מפשינן. ואנן אשכחן הכי במידי דמדאו' שרי' [ביצה ז' ע"א] ואחמרו לענין אכילה ולא לענין טומ', אבל האי דדג טהור שבלע טמא אסור ודאי מדאו' דהכי תני' בת"כ אותם תאכלו [פ' שמיני] לרבות הטהור במעי טמא יכול אף טמא במעי טהור ת"ל אותם, ומה ראית לומר בבהמה במעי טמא טמא במעי טהור טהור אלו גדוליהם ואלו לאו גדו', וע"כ צ"ל לענין טומאה כך נאמרה הלכה דהוי כמעוכל. ואיכא דאמרי הא דדג טמא שנבלע בטהור לא הוי כמעוכל שמצאו שלם והאי דאהלות כשנמצא נלעס ונמח) ויש מי שאומר ברי' בטלה בתתק"ס ומביא ראי'... וליתא דתני' בתוספ' [תרומות פ"ח] חתיכת איסור שנתערבה בחתיכות אפי' באלף כולן אסורות, וכך אמרו בדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל [ביצה ג' ע"ב]. ולא מקרי ברי' אלא דבר שנאסר מתחלת ברייתו כגיד ואבר מן החי ואין אסורו בא במקרה אלא בסדר הבריאה דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא [ק"ב ע"א] במיתתה בכזית, טמאה אף במיתתה בכ"ש. ומה"ט כד פריך בפ' התערובת [זבחים ע"ב ע"א] נתערבו בשור הנסקל כולן ימותו וליבטל ברובא לא משני ברי' לא בטיל, דלא נקרא ברי' שאין אסורו מתחלת ברייתו. ועוד דכ' לא יאכל את בשרו אפי' חתיכה ממנו נקרא שור הנסקל, אבל לא תאכל גיד, אבר, עוף טמא, בשלמותן נקראו כן, לכך אמרו חכמים כשהן שלמים לא בטל, אבל פרי של ערלה וחטה של כלאי כרם אע"ג דמתחלת בריתם נאסרו מ"מ לא אמרה ת' לא תאכל פרי של ערלה וחטה של כלאי כרם אלא לא תאכל כלאים, ערלים לא יאכל, ש"מ דלא קפיד אשלמות דפרי, להכי לא מקרי הפרי ברי'.
<h2>דף יט:</h2>
ודאמרינן ט' חניות מוכרות שחוטה וא' נבלה ולקח מא' מהם ואינו יודע מאיזה לקח ספקו אסור דקבוע כמחצה על מחצה ובנמצא הולכין [אחר] הרוב אף כשנמצא קרוב למקולין של נבלה דאר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב אפי' קרוב יותר מדי כדמוכח מהא דקאמר [ביצה י' ע"ב] זמן שחורי' ומצא לבנים אסורי' פשיטא הב"ע שזימן לבנים ושחורים והשכים ומצא שחורי' במקום לבנים, ולבנים במקום שחורים, מהו דתימא אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפך קמ"ל הנך אזדו והנך אחרינא לימא מסייע לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, דה"נ הי' לנו לתלות שנתהפכו הסמוכים זו לזו, ואמרינן מעלמא ומרובא אתו וכן הזמין תוך הקן ומצא לפני הקן דסמוך ביותר אמרינן מעלמא אתו כר"ח, ש"מ דר"ח אף בקרוב יותר מדי לא אזלינן בתר קורבא אי איכא רובא, אע"ג דבגמ' דחי לה אביי ורבא דחי' בעלמא הוא דאינהו גופיהו ס"ל כר"ח [ב"ב כ"ד ע"א] ואף הגרי"צ מביא מתני' ולא אשגח בהני אוקימתי דאביי ורבא. איכא מרבותא דאמרי דלא נאמר ואינו יודע מאיזה לקח ספקו אסור, אלא היכא דידעינן קודם שלקח שיש כאן מקולין נבלה, אבל אם לא נודע עד אחר שלקח אזלינן בתר רוב דבשעת לקיחה לא הי' קביעות אסור. ולי הכותב לא נראה להקל כ"כ, דלא מצינו שאסור והיתר יהא תלוי בדעתו אם ידע או לא ידע ס"ס אגלאי למפרע שמקביעות לקח. מיהו בתערובת בקבוע דרבנן שנתערבו חתיכות כשרות בחתיכה ראויה להתכבד נבלה ואמרו שאינם בטלים בקביעות, אם לקח מהם קודם שנודע שיש טרפות ביניהן מותרות אם רוב חתיכו' היתר נגד האסור, שתקנתם לאסור כולם לא חלה אלא אחר שנודע התערובת. תדע שאמרו טעם דכל הזבחים שנתערבו בשור הנסקל ובחטאות המתות ימותו ולא התירו למיכבשינהו דניידי מ' גזרה שמא יקח מקבוע, ובלא"ה היו מתירין דכל דפריש מרובא פריש, וגזרה זו שמא יקח מקבוע לא שייך אלא בדברי' מוחזקין באסור ואנן שרינן לי' מה דפרש ממילא, אתו ליטל מקבוע, אבל כשהדברי' בחזקת היתר ומתירין מה שפרש, ליכא למגזר שיקח גם אחר שנודע שאסור ביניהן, ואף לאחר שנודע התערובת מותר ליקח חתיכה שאין ראויה להתכבד או נתרסקה אפי' לאחר שנודע תערובת כמ"ש דכך אמרו מה שראוי להתכבד לא יבטל ומה שאינו ראוי להתכבד בטל ברוב אפי' אם נתח חתיכה א' לנתחים קטנים ונשארה ממנו חתיכה גדולה הקטנים בטלים ברוב והגדולה אסורה, ואל תאמר כיון שאני אוכל הקטנים ע"כ גם הגדולה שנחתכו ממנה כשרה, שגזרת חכמים שלא לאכול דברי' שנתערבו בהן דבר חשוב כמותן דמחמת חשיבותו זוכרו, אבל הנתרסק ונחתך יצא מקביעות דבר חשוב. מיהו אף בתערובת דברים חשובי' וכן... [אולי צ"ל דשיל"מ] אם נאכל א' מהם או נפל לים אמרינן הך דאסורא נפל דאר"נ [זבחים ע"ד ע"א] טבעת ע"ז נתערב' בק' ונפלה א' לים הגדול הותרו כולם דאמרי' דאסורא נפל וכן בחבית תרומה שנתערב'. ודוקא אם אותה שפרשה אבודה מן העולם, אבל אי איתי' היא מותרת דמרוב היתר פריש ואסור בגו רובא אשתאר. ואיכא מרבותא דאמרי הא דהותרו כולם אי נפל א' לים דוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' בשוגג הכל אסור אטו מזיד. וטעמא לא חזינא כיון דבכל אסורין ריבה עליהן שוגג מותר כדאי' בירוש' [תרומות פ"ה] וקייל"ן כר' יהודה... [גיטין נ"ג ע"א] ותו דפריך התם [זבחים ע"ג ע"ב] אהא דאמר רב טבעת ע"ז שנתערב בק' ונפלה א' לים הותרו כולן ממתני' דקתני אפי' אחת בריבוא כולן ימותו אמאי נימא דמית אסורא מית ומשני רב כר"א דאמר אם קירב ראש של א' יקרבו כל הראשים. ואי איתי' [צ"ל אפילו הפיל בשוגג לא מהני היאך מתיר ר"א יקרבו כל הראשים, דאפילו קרב הראשון בשוגג לא קשרינן אלא דווקא נפלה ממילא] ופשיטא לן [צ"ל אפילו מאן דאוסר אם הפיל אדם בשוגג אחד לים] דלא אסר אלא אם עשה כן אחר שנודע התערובת, אבל עשה כן קודם שנודע לא דינא ולא דיינא דשרי התערובת דלא שייך למקנס קודם שנודע שיש אסור דשמא יעשה כן לאחר שנודע האסור, כיון דמה שעשה בהיתר גמור עשה דלא אתחזק אסורא עדיין. ואי' התם אע"ג שהקילו שאם נפל א' לים הותר התערובת לא התירו לאכול אלא שנים שנים, דממ"נ חד דהתירא, אבל לאכול חתיכה א' לבדה אסור. וי"א מה שהתירו לאכול שנים שנים מ"מ אדם אחר לא יאכל כולם ב' ב' דמחזי כאכל אסורא, ומגמ' לא משמע הכין דמדמי טבעת ע"ז לאכילת מזבח וכמו דמתיר ר"א אם קרב ראש של א' מהם יקרבו כל הראשים כולם ב' ב', וכיון דעל מזבח עולים כולם ה"נ שרי לאחד למכור כולם ב' ב', ובתערובת חתיכות כה"ג שרי לאחד לאכלם כולם ב' ב', דבכל חד וחד איכא ס"ס, ספק שמא האסור נפל לים ואת"ל איתי' בהאי תערובת דלמא כבר אכל לי' בראשונים, וכיון דעיקרא מלתי' דרבנן דמה"ת הכל נתבטל ברוב אפי' לא נפל א' לים, על המחמיר להביא ראי'.
<h2>דף כב.</h2>
ודאמרן בתערובת ב' דלא יאכלן אלא ב' ב' דוקא בהני דאתערב בתערובת א' דבר חשוב דלא בטיל, אבל דברים שאינם חשובים שאמרו יבש ביבש חד בתרי בטל מותר לאכלן אחת אחת דבכ"מ שאמרו וליבטל ברובא לא אשתמיט מתנא או אמורא למימר דיאכלם ב' ב', וטעמא דמלתא דהניחו על דין תורה דכ' אחרי רבים להטות והמעוט בטל ונעשה היתר, הלכך אם נתבטל ביבש חד בתרי מין במינו מותר לבשלם יחד דלית בהו משום טעמא. וי"א שלא יאכל אדם שלשתן ביחד דודאי אוכל האסור וכן אסור לבשלם עד שיהא ס' נגד האסור כיון שאמרו לח בלח במינו נמי בעי ס', ול"נ דבריו כיון דהתירו לאכול כולם איך יחזרו בבשול לאסור והכין אמרו בפ' התערובת [זבחים ע"ג ע"ב] גבי נתערב בזבחים מחטאות המתות ימותו כולן דב"ח ל"ב בקבוע, ופריך ונכבשינהו דניידי וכל דפריש מר"פ א"ר גזרה שמא יקרבו יו"ד כהנים בבת אחת, פי' אף כשיקחם א' א' לאחר שפרשו ואמרינן מרובא פ' כשיקריבם יו"ד כהנים יו"ד מהני אשתכח דקרבו רוב התערובת בפ"א ואמרינן אסורא ברובא איתי' ופריך אלא מעתה מגיסא אסירא, פי' לאחר שלקחו הכהני' זה אחר זה בהיתר דמרובא פריש, וכיון שנתנם במגיס להקטיר בשעה א' יחזרו ליחשב רובא ולאסור אלא א"ר גזרה שמא יקח מקבוע. ומדחזר רבא מ' האי תיובתא אלמא פשיטא לי' מה שהותר ע"י הרוב כדפרש א"א שיחזור לאסור, וה"נ ביבש במינו שנתבטל ברוב לא יתהפך לאסור בבשול. והא דאמר פ"ק דנזיר [י"א ע"א] האומר לשלוחו קדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים דלמא נשא קרובת אשתו ואמרינן אף דאשה ניידא וכל דפריש מרובא פריש מ"מ הדרא לניחותא והוי קבוע אלמא אע"ג שהותרה כשניידא חזרה לאסורה, לא קשי' אימתי חל אסורה דערוה כשבא עליה בההיא שעתא היא בביתה והדרא לניחותא וקודם שבא עלי' לא חל אסורא, אבל הכא כשנתערבו ביבש באנו לדון עליהן ואמרנו ג' חתיכות היתר הם, ממילא מותרי' לבשלם יחד. מיהו אם לא נודע התערובת ביבש עד שנתבשלו ג' חתיכות ביחד, ודאי אסורות אם אין ס' נגד האסור דתקנת חכמים לאסור אף מב"מ בלח בס' אטו שא"מ. ומנא מלתא דמפלגינן בין ידע ללא ידע מדתנן [תרומות ספ"ה] סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אסורות, כאלו נפלו ב' סאין תרומה בפ"א וצריך ר' מחולין לבטלן ור"ש מתיר, ובתוספתא דתרומות אראב"ש בד"א בזמן שלא ידע בה ונפלה, פי' כיון דלא ידע מנפילה ראשונה עד שנפלה אחרת הוי כאלו נפלו ב' סאין בפ"א, אבל ידע בה ואח"כ נפלה אחרת מותרת שכבר הי' לו להעלות, והאי פרושא לר"ש קאי, דת"ק לא מפליג בין ידע ללא ידע, דהכין אתמר עלה בירוש' ר"ש אומר ידיעתו מקדשה, ורבנן ס"ל הרמתה מקדשה, פי' לר"ש דמתיר תלוי בידיעה אם ידע שנפל' סאה תרומה לתוך ק' חולין אף שעדיין לא הרים סאה, דס"ל כל העומד להרים כמורם דמי כמו דס"ל בעלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי [ב"ק ע"ו, מנחות ק"א] ורבנן אזלי בתר הרמתה כ"ז שלא הרים התרומה שצריך ליתן לכהן לא מקרי בטל וכשנפלה סאה ב' הוי כנפלו סאתים בב"א. ואין לומר ראב"ש דתוספתא פליג אירושל' ומפרש לרבנן דר"ש נמי מועיל אם ידע שנפל ואח"כ נפלה אחרת כיון שהי' בידו להעלות התרומה, דמה מועיל לרבנן הי' לו להעלות דלא ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וראב"ש בשיטתי' אמרה כדאי' פ"ק דפסחי' [י"ג ע"ב]. ברם ליכא למידק מהא דלרבנן לא מפלגינן בין ידע ללא ידע, אדרבה מדאמר בירוש' לרבנן בהרמה תלי' מלתא, אלמא אי לאו חובת הרמה מודי לר"ש אי ידע מנפילה נתבטלה הראשונה, דאין הרמתה נוטלת כל התרומה אלא ודאי אף לרבנן ידיעה מחלקת מיהו בתרומה לא מהני לדידהו ידיעה לחוד כיון שלא עשה חובתו שלא הרים. ותו ראי' לדבר דבמין במינו בידיעה תלי' דתנן [ערלה פ"ב מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה וערלה את ערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד מערלה או מכלאי כרם, זו היא שערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה וערלה את ערלה, פי' סאה ערלה נפלה למאתים ונתבטלה ונפלה שוב סאה ע' ועוד ועכשיו יש בתערובת ב' סאין ועוד, מ"מ הכל מותר דסאה ראשונה שנתבטלה מסייע לבטל והוי ר"א ודי לבטל סאה ועוד ערלה שנפלה באחרונה, ואמר בירושל' [ערלה פ"ב ה"א] פשיטא שידיעתו מתירה, כלו' הי' לו ידיעה בין נפילה ראשונה לשני' הידיעה מתירה תערובת ראשון והאסור שנתבטל מצטרף להתיר נפילה ב', ידיעת חברו מה שתתיר ידיעת ספק מהו שתתיר כגון שהי' לפניו ב' קופות בא' מאתים ובא' לא, ונפלה סאה ערלה ואינה יודע לאיזה נפלה, ואח"כ נפלה סאה שני', מדדה ונמצא בה ר"ב, אין תימר ידיעת ס' כודאי עולה, ואי אין כודאי אינו עולה היתה קופה א' ספק אם יש בה מאתים, נפלה סאה ערלה ואינו יודע אי נפלה לתוכה ואח"כ נפלה בו שניה ולא אפשט. מהכא שמעינן דמב"מ שנתבטל אין חוזר ונעור כשאתוסף אסורא אם הי' לו ידיעה בינתים והאסור שנתבטל מסייע לבטל אסור אחר ממינו. ועד כמה אינו חוזר ונעור מסתבר במב"מ כל זמן שההיתר שבתערובת מתרבה על כל האסור שנפל לתוכו דומי' דתרומה דתנן [תרומות פ"ה] סאה תרומה שנפלה לק' הגביהה ונפלה אחרת הגביה ונפלה אחרת מותר עד שתרבה התרומה על החולין פי' שאם נפלה בזה א"ז יותר מנו"ן סאה תרומה ובכ"פ שנפלה א', הגביה א' ונתנה לכהן, כיון שלא נשאר בתערובת זה רוב חולין אפי' שעור ת' חד בתרי ליכא בהני, אמרינן חוזר ונעור, וה"ג בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א] נתן סאה ונטל סאה במקוה שיש בו מ"ס מים כשרים כשר ומסיק דבעינן דנשתייר רובו שאם נתן סאה במקוה של מ"ס כשרים ונטל סאה ועשה כן כ' פעמים פסול דחיישינן דלא נשאר רוב מים כשרים, אלמא חוזר ונעור אי לא נשתייר רוב היתר נגד כל האסור שנפל בו, ומב"מ לח דבעינן ס' מדרבנן אי נפל אחר שנתבטל בס' ממין אסור הראשון, אינו אוסר אע"ג כשיצטרפו אין ס' בהיתר, אבל אם אין רוב בהיתר נגד כל מה שנפל חוזר לאסור ויש שאומר במב"מ אינו חוזר ונעור ומייתי ראי' מהא דתנן [מקוואות פ"ו] היו בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס, והשתא אף אי אמרת ראשון ראשון בטל מ"מ כשנותן מ"ס שאובין א"א לצמצם שלא יהיו יותר מעליונים ואף אם מתחלקין בשוה מ"מ הכא ליכא רובא והתם ליכא רובא אלמא במב"מ לא אמרינן חוזר ונעור. ולאו ראי' הוא שאני מים דנטהרו בהשקה כדתני' בת"כ [פ' שמיני]. והא דא"ר דימי ארי"ו בבתרא דע"ז [ע"ג ע"א] המערה יי"נ מחבית לבור ראשון ראשון בטל והיינו חמרא דאסורא לגו התירא ומוקי לה בצרצור קטן דלא נפיש עמודי' אלמא לא אמרינן במב"מ חוזר ונעור, האי ודאי באשתייר רובא דהתירא, דהא אשכחן פי' הלוקח [בכורות כ"ב ע"א] דס"ל לר' דימי אפי' טומאה שבטלה חזרה ונעורה ואביי דס"ל אין טהרה מעורר' טומאה, מ"מ ס"ל טומאה מעוררת טומאה כדמוכח ממתני' דתרומות [פ"ה מ"ב] להכי ודאי אסור עורר אסור, ואפי' במידי דרבנן דמסיים התם [בכורות כ"ג ע"א] תנן ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כ"ש טמא, ומוקי התם בציר שלקח מע"ה אע"ג דטומאת ע"ה דרבנן וט' משקין דרבנן אמרינן שמינו עורר. ואיכא למידק מההיא מתני' כרב דימי דאפי' טהרה עוררת טומאה שהרי מים שנפלו לתוך הציר לבסוף טהורים הוו, ואי אביי מוקי לה במים טמאים מ"מ לר' דימי קשי' מאי איכפת לן אי נפלו מים טהורים בתר דבטלי הטמאים בציר דגבי אסורא אמרינן בכה"ג אף למ"ד מין במינו לא בטל סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה ומבטלו בהא ודאי שניא אסורא מטומאה דאסורא מ' טעמא דיהיב בהיתר ולא מ' נגיעה והיכא דאיכא א"מ דמבטלו לא יהיב טעמא אבל מים טמאים דבטלי לגבי ציר, וציר לאו בר ק"ט, כי נגעי במים אחרים מטמאי להו מ' נגיעה (חסר) ובפ' הנודר מה"י [נדרים נ"ז ע"א] אמר רי"ו בצל תרומה שנטעו ורבו גדולים על העקר מותר אלמא אפי' בהיתר ס"ל לרי"ו דלא אמרינן קמא קמא בטיל.
<h2>דף כז.</h2>
ודין חתיכה ראויה להתכבד כדין ברי' אם נתרסקה אחר שנתערבה בטלה כדאי' בתוספ' [תרומות פ"ח] חתיכה שנתערבה באלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם ואם נמחה בנ"ט ובנזקין [גיטין נ"ד, ערלה פ"ג] גבי ז' דברי' שא"ב נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו במזיד לא יעלו משום קנסא שאחר שידע מתערובת פצעם, וה"נ חתיכה ראויה להתכבד שנתרסקה עד שאינה ראוי' לכבד בטלה חשיבותה, לפיכך אם נתערבה חתיכה ראויה להתכבד באחרות ונתרסקה א' מהן בשוגג הנתרסקה מותרת ולא נאמר היא האסורה והרי הכל נתבטל, אלא היא של היתר והיא תאכל וחברותיה אסורות, ובפ' התערובת [זבחים ע"ד] חבית של תרומה שנפלה בק' חביות ואח"כ נפתח' א' נוטל ממנה כדי דימועה ושותה, והשאר אסורין עד שיפתחו, דאמרינן אסור ברובא אי', ודאמר ר"א חבית תרומה שנתערבה בק"נ חביות, נפתחו ק' נוטל מהן כדי דמועה ושותה ושאר אסורין עד שיפתחו ולא אמרינן אסורא ברובא איתי', כיון דרובא התירא והאסור מועט, מסתברא דהני דנפתחו מרובא אתו והאסור נשאר שלם, וה"נ בחתיכה ראויה להתכבד שנתערב' בחתיכות אע"ג דרובן נתרסקו מותרות והשלמות אסורות, ודוקא נתערבו ביבש אבל נתבשלו ויש בחתיכה אסורה ליתן טעם בחתיכות, אסורות. ואין דין חתיכה ראויה להתכבד אלא בחתיכה שנאסרה מ' עצמה, אבל נאסרה מ' שקבלה טעם מאסור לא נגע בה דין חתיכה ראויה להתכבד שאין האסור שבה ראוי להתכבד. והא... [צ"ל דאיתא ע"ז ע"ד ע"א חתיכת בשר בחלב מקרי דבר חשוב אע"פ שאין הבשר נאסר אלא מחמת חלב הבלוע בו] שאני בב"ח שלא תמצא אסורו אלא בתערובת וכולו נעשה אסור שהרי לוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב על בשולו ועל אכילתו [ק"ח ע"א]. ומי שהתרסק במזיד כדי לבטל, כל החתיכות אסורות שאסור לבטל אסור לכתח' כדתנן סאה... [תרומות ספ"ה] ואע"ג דמדאו' כבר בטלה ברוב ואין בתערובת אלא אסור דרבנן אפ"ה במזיד אינה עולה. וא"ד היכא דעקר אסורא מדרבנן ונתערב מותר להוסיף ולבטלו דאי' ריש ביצה [ד' ע"א] עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כיון דרובא היתר, והא קמבטל אסור לכתחלה ה"מ מדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ולענ"ד לא קאי האי תרוץ במסקנא, דפריך לר"א דאמר דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר, כלומר האיך בטלים הני עצים שנשרו, ומשני ה"מ היכא דאסורא איתי' בעינה הכא מקלי קלי, ולהאי תרוצא אפי' אסור דעקרו דרבנן אין מבטלין. ובפ' עד כמה [בכורות כ"ז ע"א] חלת ח"ל בטלה ברוב ואכל לה כהן בימי טומאתו, רבה מבטלה ברוב ואכל לה בימי טומאתו, שאני תרומת ח"ל דמותר לבטלה דאקילו בה חכמים והתירוהו לטמאי מתים לאכול בעיניה ונאכלת עם הזר על השולחן ונותנה לכהן ע"ה [פ"ד דחלה] מיהו אפי' תרומת ח"ל שמותר לבטלה לכתחלה ברוב דוקא להאכילה לכהן טמא מת אבל להאכילה לזרים בעינן שעור לבטלה ק"א במינה וס' בשלא במינה ואין מבטלין אותה לכתחלה. ומהל' הגרי"צ נ' דס"ל בדרבנן מבטלין אסור לכתחלה מיהו דוקא אם כבר מעורב להוסיף עליו, אבל לערב לכתחלה אסור דרבנן לא וכך מורין דבריו בפ' א"ע [פסחים מ"ו ע"א] שכ', אבל חלת ח"ל דמדרבנן קורא לה שם אפי' לכתחלה ואכל לה כהן קטן או כהנת דאמר ש' אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומ' יוצאת מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה, ואי ליכא קטן לא תקרא שם עד שתאפה עכ"ל ואי ס"ל בדרבנן מבטלין לכתחלה, למאי צריך כהן אף לישראל שרי אי מבטל לה.
